פרץ ? מאחוריך!

בשלושה הימים האחרונים, מדי כמה שעות, קופץ רוסי משופם עד גיחוך על שולחן העבודה שלי ומתחיל לרקוד. ניסיתי להגיד לו שאני עסוק מאוד היום, שאני מנסה להתרכז בעבודה שאני צריך להגיש בסוף השבוע, אבל הוא בשלו ? רוקד ושר תוך שהוא מחסל כמויות אדירות של אלכוהול. הרוסי (טוב, אוקראיני) הוא יוג'ין הוץ ? סולן להקת הפאנק הצועני גוגול בורדלו, והשיר הוא ?Start wearing purple?, אחד השירים המדבקים ביותר המוכרים לאדם.

התופעה ששמה גוגול בורדלו עושה שמות בניו יורק כבר זמן רב. אחרי הכל, קשה להתעלם מלהקה שמלבד סולן אוקראיני (יליד צ'רנוביל!) כוללת גם שתי רקדניות אסייתיות, כנר ואקורדיוניסט רוסיים ושני ישראלים (רע מוכיח ואורן קפלן, שיחד עם אורי קפלן ויובל גבאי, חברי להקת Firewater, מפגינים נוכחות ישראלית נאה בסצנה הניו יורקית ? סניטטה ישראל!). ועדיין, הצלחתי להתעלם באלגנטיות מהלהקה עד הרגע שבו הוץ הופיע על מסך הטלוויזיה שלי (השפם הספיק לי על מנת לזהות את הלהקה אותה מעולם לא שמעתי, אך על אודותיה שמעתי רבות, עוד לפני תחילת השיר) ושלח אותי, בצעדי ריקוד עם רוסי, לשמוע עוד.

ומי שהקליפ המקורי של השיר לא מספק את תאוותו לטמבלים מרקדים, יוכל למצוא לא מעט קליפי-חובבים לאותו השיר, של אנשים נוספים שנדבקו בחיידק החולצות הסגולות (דוגמאות עצובות כאן וכאן). אכן, שירות גדול עשו YouTube לאנושות שהמירו אלפי אדיוטים סתם לאדיוטים עם מצלמה.

שמחת זקני

מנהג מבורך סיגלו לעצמם אנשי אוניברסיטת בן גוריון. בכל יום שני בצהריים הם מארחים מוזיקאי אחר להופעה ושיחה (בתחילת השנה דן תורן היה המראיין וכעת פרופ' ניסים קלדרון). השבוע היו אלו להקת הבילויים, שעומדים לפני הוצאת אלבום חדש. אני אישית הצלחתי לפספס כמעט במלואה את תופעת הבילויים (הייתי באוסטרליה באותו החודש), כך שמעולם לא שמעתי יותר משניים שלושה שירים שלהם. ההופעה, שכללה בעיקר שירים מאלבומם החדש, גילתה להקה חריפה אמיצה ובעיקר מצחיקה יותר ממה שציפיתי.

בשיחה שלאחר ההופעה נשאלו נועם ענבר וימי ויסלר (כרובי נשאר בבית), בין השאר, על התדמית של הלהקה. נועם סיפר שהוא היה מאוד משועשע מיחס התקשורת אליהם בתקופה שנחשבו למובילי "תנועה מוזיקלית" כלשהי שמעולם לא התממש – המקומונים התל אביבייים ראו כנראה בעיני רוחם גל של להקות מזוקנות שפורצות במהפכה בולשביקית במועדוני העיר. "אחד הדברים המעניינים בלהיות אומן רוקנ'רול" אמר נועם "הוא שהגחמות האסתטיות הפרטיות שלך הופעות פתאום למשהו מוקצן, לאיזו הצהרה".

וכשהתבוננתי בפרצופו של יוג'ין הוץ המדלג לי על המסך, לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של נועם, היכן נגמר האדם ומתחיל כוכב הרוק, תהיתי. או במילים אחרות – לולא היה הוץ חבר בלהקת רוק צוענית אופנתית, האם הוא עדיין היה מסתובב עם מטאטא על הפרצוף?

יום הדין של המבקרים

ולסיום, פנייה נרגשת לטאנד אדמבייפ (אפשר לקרוא לך טאנד?). כפי שבוודאי ידוע לך, מערכת היחסים שבינך לביני היא כמו זו שבין סוכן מכירות של שואבי אבק לעקרת בית אמריקנית בסרטים של שנות החמישים ? אתה יכול פשוט למכור לי הכל. אי לכך ובהתאם לזאת, גם חוסר ההתלהבות הראשונית שלי מ-Return to cookie mountain, אלבומה החדש של להקתך, TV On The Radio, הופך באיטיות אך בהתמדה לאהבה.

TV On The Radio דורכים במקום? יש שיטענו כך ? שכן הצליל של אלבומם החדש לא נע במילימטר מהטריטוריה המוזיקלית שהציבו באלבום הבכורה שלהם. כשהם מתבססים שוב ושוב על אותם אלמנטים, יאמרו המבקרים, שוחקים חברי את תחושת המקוריות והתעוזה שהביא עימו הצליל של אלבומם הראשון. ובנוסף, ממש כמו אלבומם הראשון, גם Return to cookie mountain, כולל כמה רגעים בינוניים שפוגע ברושם שמשאירים השירים הטובים באמת.

ואני? אני כבר ממזמן לא בעמדת המבקר ? היכולת הזאת נשללת ממני בשנייה בה אתה פותח את הפה ומתחיל לשיר. דריכה במקום? לא הייתי רוצה לראות אותם בשום מקום אחר. שירים בינוניים? הלחם והחמאה שלפני המנה העיקרית. ממזמן בחזקת לקוח שבוי, מוכן אני ומזומן להקשיב שוב ושוב לקולך המטפס אל-על, ומצליח תמיד לעבור לי דרך הקרביים בדרכו מעלה.

גילוי נאות: הכותב טרם התאושש מהופעה של Tv On The Radio בפסטיבל לידס בה צפה לפני כשנתיים.

טאנד מבצע את Dirty Whirlwind מהאלבום החדש (עולה לאט, איכות בינונית, החיים לא תמיד הוגנים).

שלושת האלבומים הראשונים של dEUS דומים במקצת לביקור בפארק שעשועים ? תמורת 80 שקל מכספך תזכה לבלות את רוב זמנך בעמידה בתור, סיבובים על מתקנים משמימים והתחמקות מילדים צווחניים ? אלא שבאותו הרגע שבו רכבת ההרים מגיעה לשיא תאוצתה, דבר מאלה אינו משנה. מילת המפתח כאן היא יצירתיות ? dEUS הייתה להקה (או שיש להגיד אומן, שכן טום ברמן הוא החבר הקבוע היחיד בהרכב) שלא מפסיקה לנסות להפתיע, לחדש וליצור שילובים מעניינים תוך התעקשות מתמדת שלא לדרוך במקום. כדרכם של ניסויים, אלו לא תמיד עולים יפה ? ואכן לא מעט שירים בינוניים ורגעים מתים נכללים באלבומים הללו. אלא שבאותו הרגע שרכבת ההרים של ברמן מגיעה לשיא תאוצתה, ואני מוצא את עצמי מטפס על התקרה ברגע המפגש בין הקלידים לגיטרות של "Fell off the floor, man" או שוכב על המיטה עם אגרוף בפי עם הבית האחרון של "Sister Dew" ? כל אלו הופכים לזיכרון רחוק.

בניגוד לדעה המקובלת במדינה מזרח תיכונית קטנה שכתבי המוזיקה שלה נטו הערצה חסרת גבולות ללהקה, dEUS מעולם לא הייתה אחד מהשמות הגדולים במוזיקה העולמית, גם לא בתוך הסצנה ה"אלטרנטיבית" של אותה התקופה. הלהקה, שלא הצליחה לצלוח מסחרית את האוקיינוס האטלנטי, נאלצה להסתפק בהצלחה מסחרית חלקית ברחבי אירופה ? וסביר להניח שגם "Pocket Revolution", האלבום אותו הוציאה הלהקה בספטמבר השנה, אחרי שש שנות שתיקה שהפכו גם אותה לזיכרון רחוק, לא יביא ללהקה את המעמד וההצלחה המגיעים לה. אלא שבישראל עדיין זוכרים ללהקה את חסד נעוריה, וכתבי המוזיקה ארצנו התנפלו על האלבום כמוצאי שלל רב, כשרוב הביקורות, חיוביות ברובן, עשו שימוש במונח "בוגר" בבואם לתאר את האלבום.

הנה סוד קטן של מבקרי מוזיקה ? "בוגר" הוא לעיתים רחוקות מחמאה לאלבום, בוודאי שלא לאלבום של להקה יצירתית כמו dEUS. ואכן, כצפוי, האזנה לאלבום מגלה שהרבה מן היצירתיות של טום ברמן נפלה קורבן לאותה "בגרות". לא שמדובר באלבום רע ? כלל וכלל לא. כמו כל אלבום של הלהקה ניתן למצוא פה שירים מצויינים (כמו "Bad Timing" הסוחף, "7 Days, 7 weeks" המרגש, ושיר הנושא הנפלא) לצד שירים חלשים (כמו "If you don't get what you want" המיותר ו"What we talk about" הכמעט מביך). אלא שאלבום של dEUS לא צריך להימדד על פי האיכות הממוצעת של השירים המופיעים בו (מדד בו "Pocket Revolution" עומד בצורה מכובדת בין אלבומיה הקודמים), אלא בעיקר על פי רגעי השיא שלו ? ואלו נדמים מעטים ועמומים מדי בגלגולה הנוכחי של הלהקה, ומתקשים להתמודד עם אלו שיצרה בשנות ה-90.

אולי המייצג מכל השירים באלבום הוא האחרון שבהם, Nothing Really Ends, שהספיק כבר להופיע באוסף הסינגלים המצוין של הלהקה שיצא לפני שלוש שנים, שיר אהבה נפלא שהוא בו זמנית אחד השירים המקסימים ביותר שהוציאה הלהקה מעולם ? אך גם אחד הפחות יצירתיים שבהם, סיום ראוי לאלבום שדומה יותר לטיול בפארק מאשר לביקור בלונה פארק. לא שיש רע בטיול בפארק ? אבל בינינו, לא הייתם מעדיפים סיבוב נוסף על רכבת ההרים?

ביני לבין האלבום מונחת שכבת הגנה דקה עשוייה פלסטיק נצמד. קריעתה היא מעין חתימה על חוזה ביני לבינו ? צירופו הרשמי לאוסף האלבומים שלי והתחייבות שלי לשריין לו מקום על המדף ובעיקר מקום ברשימת ההשמעה שלי, לפחות עד השלב שבו אגבש את דעתי הסופית לגביו.

לכאורה לא מדובר בהתחייבות. הרי הדיסק נרכש מלכתחילה על מנת להאזין לו, מדוע שארצה להימנע מכך? אלא במסגרת הזמן המועט מדי שאני מסוגל להקדיש להאזנה למוזיקה, הדחף הראשוני הוא להאזין שוב למשהו מוכר, לחזור להנאות ישנות על פני המלאכה המתישה של ברירת אלבומים חדשים ושל ברירת אהבות חדשות בתוך ערימת אכזבות בלתי נמנעות. הדבר תקף כפליים כשמדובר באלבום החדש והכפול של Eels, הלא הם E, הלא הוא מרק אוורט, נער הפוסטר של המוות בתוך המשפחה. מה הפלא שחודש לאחר שנקנה, עוד ישב האלבום על השולחן באריזתו המקורית, מפזר הבטחות על ילדות עשוקה, התאבדות וגסיסה מסרטן.

ההסכמה הביקורתית סביב הקריירה המוזיקלית של ה-Eels מתחילה ומסתיימת ב"Electro Shock Blues", אלבומו השני מ-1998, ללא ספק האלבום הטוב ביותר בקריירה של E. אלבום שהוא מסע מופלא בין התחנות בחייו של E ובראשן התאבדותה של אחותו חולת הנפש. תחילתו עצבות אינסופית וסיומו מפוכח ומלא תקווה. אלא שאף אלבום של ה-Eels מאז לא זכה לאותה הכרה ? ובעוד מעריציו של E המשיכו לטעון כי אלו מהווים המשך ראוי, גם אם לא שווה ערך, ל?Electro Shock Blues?, הרי שיחס רוב הביקורות אליהם נע בין אכזבה מתונה לקטילה חסרת רחמים. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בקבוצה שלישית ? זאת שלא הקדישה תשומת לב רבה ל-Eels מאז ?Electro Shock Blues?, אולי סתם מחוסר זמן, ואולי בגלל התחושה שההשוואה ליצירת המופת הזאת תגרום לכל אלבום שלו להידמות כאכזבה עצומה.

אלא שבמקרה של ?Blinking lights and Other revelations? הפיתוי היה פשוט חזק מדי. אלבום כפול שבו E חוזר להתמודד עם השדים של עברו, ילדותו האומללה בצל אביו הגאון, התאבדותה של אחותו ומותם בטרם עת של הוריו, שאף התקבל בחמימות יחסית על ידי הביקורות. ובכל זאת, חודש וחצי לאחר שנקנה, ושבועיים לאחר שהקשבתי לו לראשונה, מסתמן האלבום כאכזבה לה ציפיתי.

הסיבה הראשונה לכישלון של ?Blinking Lights? הוא הפורמט. החישוב הוא פשוט: מחומר של אלבום בודד שהוא יצירת מופת, ניתן להכין אלבום כפול מצוין, מאלבום בודד מצוין ניתן להכין אלבום כפול טוב ומאלבום בודד טוב ? אלבום כפול בינוני. מעטים הם האלבומים שמצדיקים את הוצאתם על גבי צמד תקליטורים ו?Blinking Lights? אינו אחד מהם ? כמעט כל שיר מצוין (ויש לא מעט כאלה) טובע בשניים עד שלושה שירים בינוניים (וכאלה יש עוד יותר) ובעודף קטעים אינסטרומנטליים מיותרים שהיו בוודאי מוצאים את דרכם מחוץ לאלבום בפורמט מצומצם יותר.

שתי נקודות חוזק עיקריות שמורות ל-E, האחת היא היכולת לחבר את המוזיקה העליזה והקלילה ביותר לטקסטים ציניים/דכאוניים ולעיתים אף מרגשים, השנייה היא היכולת לתאר כמה מהנושאים הכי שחוקים ונדושים, כמו אהבה, מוות או דיכאון, בצורה שמעניקה למאזין זווית ראיה חדשה, לעיתים מרגשת, אודותם. בעוד שהנקודה הראשונה נשמרת גם ב-?Blinking Lights? עם כמה שירים מהנים ומעוררי מחשבה באותו זמן (?Trouble With Dreams? ?Hey man (now you?re really living?), הרי שבנקודה השנייה ההצלחה של E חלקית ביותר. לצד הרבה טקסטים בנאליים, יש באלבום גם הרבה טקסטים טובים (בעיקר בחלקו השני) וגם כמה מרגשים (?I?m Going to Stop pretending that I didn?t break your heart?) ? אבל אף לא רגע אחד בלתי נשכח ? כזה שתופס בגרון ולא מרפה. אלבומו האישי ביותר של E מזה שנים, למרות שיש בו הרבה יופי והרבה כאב, לא הצליח לגרום לי להתרגש מחדש מסיפורו של האיש שנקרא E.

אלא שתחושת האכזבה מ?Blinking Lights? לא נובע רק מחולשתו היחסית , אלא גם, ואולי בעיקר מהשוואתו ל"Elctro Shock Blues". לא רק בגלל שהאחרון הוא אלבום טוב בהרבה, אלא גם כיוון שזה מכסה את סיפורו של E בצורה מושלמת. סיפור המתחיל, מנקודת מבטו של המאזין, בתמונה של אחותו הגוססת על רצפת האמבטיה כשחתול מלקק את לחייה, ומסתיים בתמונה של גיבור העלילה יושב על מדרגות בית הדואר, לאחר הלוויה, מהרהר בזו שבחר לבלות עמה את שארית חייו, חושב, כהגדרתו, ?'bout how everyone was dying and maybe it is time to live?. המאזין, כלומר אני, אולי שאל את עצמו מה קרה לפני ואחרי אותן נקודות פתיחה וסיום. בדיוק אותן שאלות ש-?Blinking lights and other revelations? מנסה לענות עליהן. אלא שיש שאלות שלא צריכות להיענות, כיוון ש?Electro Shock Blues?, ממש כמו כל סיפור מושלם, פשוט לא זקוק להמשכון.

?Love Kraft? אמור היה להיות האכזבה השנייה שלי ברציפות מה-?Super Furry Animals?.

לאחר קריירה מזהירה בשנות ה-90 כאחת הלהקות המשובחות, בוודאי המקוריות והבלתי צפויות באי הבריטי, שינו החיות השעירות כיוון בצורה פתאומית עם בוא האלף השלישי. ?Rings Around The World? מ-2001 התחיל לסמן את המהפך, אבל ?Phantom Power? שבא אחריו השלים אותו. את מקומם של מופעי הזיקוקים הרב-סגנוניים שהיו אלבומיה הראשונים של הלהקה החליף צליל פסיכודלי מתון וצנוע הרבה יותר של להקה שהמירה את השלכת החזיזים הבלתי פוסקת למדורה בישיבה שקטה סביב המדורה.

זה לא שה"Super Furry Animals" איבדו גרם אחד של כישרון ? האלבומים החדשים של הלהקה נעשים באותה תנופה ואותה רוח יצירתית שבה נעשו הישנים. ולא, גם אין סכנה של כיבוש גלגל"צ על ידי החיות השעירות ? אחרי הכול מדובר בלהקה שמחזיקה בשיא (שיתכן שלעולם לא ישבר) של האלבום הנמכר ביותר בשפה הוולשית בכל הזמנים (שזה פחות או יותר שווה הערך הישראלי לאלבום רוק פסיכודלי ביידיש) וכתבה את הלהיט ה"מלוכלך" ביותר בתולדות המצעד הבריטי (?The Man Don?t Give A Fuck?, שעדיין מבוצע בהופעותיה במשך 12 דקות ארוכות ביותר, הכוללות סט טכנו, פריצות לבמה של אומנים אורחים ותלבושת יטי מסורתית). אלא שלהקות אהובות הן מצרך נדיר, ולי, ממש כמו כל אחד, קשה לראות אותם מתבגרות ומשתנות, גם אם בכבוד.

אלא שבהאזנה ל?Love Kraft? קרה משהו משונה. אולי זה החזרה המסוימת באלבום לצליל הישן של הלהקה, ואולי השמיעה החוזרת ונשנית שלו לצורך הכתיבה מצאתי את עצמי מתאהב, ממש כפי שהבטיחו המבקרים, בצליל החדש של הלהקה. הצליל הפסיכודלי החם של גראף ריס וחבריו החל לכבוש אותי בטפטוף איטי, ובמהרה מצאתי את עצמי מזמזם ללא הפסקה את ?Zoom!? ו?Atomik Lust? המופלאים ואפילו את ?Walk You Home? המשתפך.

Super Furry Animals בגלגולם החדש והבוגר יותר אולי איננה הלהקה שהכרתי, ובהחלט יתכן שלא תהיה עוד אחת מהלהקות האהובות עלי. אך בסופו של דבר, הלהקות שסביבי הן הרי אינן היחידות שמתבגרות ? ובעוד dEUS ו-Eels גורמות לי בעיקר להתגעגע לזמן שגם אני וגם הן היינו צעירים יותר, Super Furry Animals גורמת לי לרצות להתבגר לצידם.