עדי טלמור תעד את השבועיים האחרונים של חייו ביומן אישי אותו שלח למוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות". באחד המכתבים הוא מתאר את הגיחות התכופות אל אתרי הטיפול הבסיסי שקיבל באגפים הוותיקים של בית־החולים איכילוב בת"א. אני רוצה לצטט קטע קטן ממכתב זה:
בכל ביש מזל צריך מזל, ובירכתי כל הזמן על כך שאינני מתגורר במקומות נידחים בפריפריה ואינני צריך לעבור מותש מרחקים בכסף רב כדי להגיע תכופות על ארבע לטיפולים בסיסיים, כפי שהגיעו רבים מן החולים מכל קצות הארץ.
אתה הבנת את זה, צבי האוזר?
בימים לוהטים אלו אין אחת או אחד שחולקים על הכותרת של הפוסט הזה. הקיץ האכזרי של ערש השפה העברית – ארץ ישראל, לא הותיר לדובריה ברירה: לאחל לאדם קרירות פרושו לאחל לו ברכה. רוצים דוגמאות? בבקשה:
כְּצִנַּת שֶׁלֶג, בְּיוֹם קָצִיר – צִיר נֶאֱמָן, לְשֹׁלְחָיו
(משלי כ"ה פסוק י"ג)
כלומר, שליח העושה מלאכתו בנאמנות, טוב הוא כמו קור ביום קציר לוהט, שמשיב את הנפש. בהמשך אותו פרק נאמר:
מַיִם קָרִים, עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה; וּשְׁמוּעָה טוֹבָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחָק
(משלי כ"ה פסוק כ"ה)
לשמור על קֹר־רוּחַ פרושו לא לאבד את הדעת ולהשאר ממוקד. גם הביטוי קֹרַת־רוּחַ (מלשון קור) פרושו נחת־רוח, הנאה ושביעות רצון, וקַר־מֶזֶג הוא אדם רגוע ומיושב בדעתו.
תחשבו על זה בפעם הבאה כשאתם מאחלים ד"ש חמה…
לשופט בדימוס בעז אוקון יש טור משפטי שבועי ב־"ידיעות אחרונות", והשבוע הוא מביא את הסיפור המדהים הבא:
בני זוג שכלו שניים מילדיהם לפני יותר מ־40 שנים. בנם נפטר בגיל שנה ובתם נפטרה בעת לידתה. שניהם נטמנו בבית העלמין הישן בעכו. בשנת 2005 התברר להורים כי לא ניתן לאתר את קברי הילדים המנוחים, והם הגישו תביעה כספית נגד המועצה הדתית עכו, שהיא הממונה הבלעדית על הקבורה, הרישום והתפעול של בית העלמין.
עכשיו מתחיל הקטע ההזוי: המועצה הדתית בקשה לדחות את התביעה בטענה כי האחריות מוטלת על ההורים. כן, כן, אתם קוראים טוב. האחריות מוטלת על ההורים, כיוון שנמנעו מביקור בקברים במשך יותר מ־30 שנה. קשה להאמין שהיה אדם, עובד כלשהו במועצה הדתית הזו, שהחליט להשיב שההורים אשמים. אני לא מסוגל להבין את זה.
השופטת כמובן ביטלה את הטענה המגוחכת של המועצה ופסקה פיצויים לזוג, אבל קברי הילדים אבדו.
אנו נכנסים היום לאחד השבועות המשמעותיים ביותר של חיינו כיהודים בישראל: השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון. כמדי שנה, אני מפרסם קישור לסיפור צפירה.
בגליון מרס (הם כותבים מרס ולא מרץ) של מדע פופולארי יש פינה על גזים שונים היכולים להתרכז במקומות בהם אנו מצפים שיהיה אויר.
גופרית SF6, בה משתמשים לרוב כמונעת הצתה בציוד מתח גבוה, היא גז בלתי נראה וחסר ריח שצפיפותו פי חמש מזו של האויר, כלומר היא כבדה ממנו. אם נושמים אותה, היא תשקע לתחתית הריאות שלכם ותישאר שם. בכמויות גדולות, היא עלולה לגרום לחנק מן הסוג הבוגדני: התחושה אותה מרגישים כשנחנקים – הצורך העז לנשום – נגרמת לא על ידי המחסור בחמצן אלא על ידי הצטברות פחמן דו חמצני במחזור הדם. במקרה של הגופרית לא מתרחשת הצטברות כזו, ולכן לא מרגישים שמשהו אינו כשורה עד אשר מאבדים את ההכרה.
הדרך היחידה להוציא את הגז מהריאות היא להוריד את הראש מתחת לגובה הריאות שלכם ולנשום פנימה והחוצה מספר פעמים. במילים אחרות: עמידת ראש זה טוב.