כבר הזכרתי מספר פעמים את החולשה שלי לבאך, וכשרוסטרופוביץ' מנגן באך… זו שלמות. הזמן עומד מלכת. שימו אוזניות, הגבירו את עוצמת הקול ועיצמו את העיניים.
רוסטרופוביץ' + באך = ∞
3
ארכיון פוסטים מאת: ירון
התחלה
השנה האחרונה לא היתה קלה: העולם ניצב שוב בפני משבר כלכלי, איראן ממשיכה לעשות ככול העולה על רוחה, משטרת ישראל חוסמת אתרי אינטרנט, מדינת ישראל מקדמת חוקי אח־גדול, ושחרור גלעד שליט הולך ומתרחק.
אך אם זאת, התמונה אינה שחורה כל־כך: אנו נותנים סיכוי נוסף לשלום ,האקדמיה הישראלית עושה חייל, הרכבת הקלה בירושלים יוצאת לדרך ממש בקרוב, נראה כי לישראל יש אוצרות טבע, אנו מצליחים באולימפיאדת המתמטיקה (למדתי עם דורון שפריר בתואר ראשון. כבוד!) ואפילו התחילו לדבר על הארכת שעון הקיץ.
ויש גם את זה.
גם ברמה האישית היו לי רגעים יפים השנה: הגשמתי שני חלומות ישנים: עשיתי קורס צלילה והלכתי את השבוע הראשון של שביל ישראל, סיימתי (סוף סוף) תואר שני, הצגתי מאמר בכנס ביפן, הספקתי לקרוא ספרים שרציתי (אבל לא את כולם), וסרטים שרציתי (אבל שוב, לא את כולם), טיילתי המון בארצנו היפה וקיבלתי מחשב נייד 🙂
שנה טובה!
תש או לא תש?
מכירים את הקטע הזה שהיה פעם איזה סרט שנורא הצליח והיה להיט מטורף, ואז, איזה 15 שנה אחרי מזמינים את כוכבי הסרט לעשות איזה קטע ממנו, ואז מסתבר שזה בכלל לא מצחיק, והסרט נשאר תקוע בעבר וזה נראה פתטי?
אז הפעם זה לא ככה:
(הערה קטנה: יכול להיות ששלחתי את הקטע הזה לחלקכם כבר במייל, אבל זה כל־כך טוב שהחלטתי לפרסם בבלוג)
אומנות בשמונה סיביות
יש איזה קסם מיוחד בסרטוני השמונה ביטים/פלטפורמה שצצו לאחרונה. כאחד שגדל על מגסון ודומיו, הנוסטלגיה פורטת על מיתרי הרגש שלי, אבל אני חושב שגם הצעירים שבינינו, הדור שלא ידע את הקונסולות הישנות, יהנו מהם. אני ממליץ להקדיש לכל אחד ואחד מהקליפים זמן. כלומר, אם אתם עכשיו בעבודה או אם אין לכם כרגע זמן, דלגו הלאה וחזרו בערב.
המוסיקאי מובי הכריז במרץ השנה על תחרות וידאו קליפ לשירו Wait for me. הקליפ הבא זכה במקום השני. את רשימת הזוכים המלאה תוכלו למצוא כאן. (אגב, את הקליפ הזוכה ביים בחור ישראלי)
הסרטון הבא, על פי דברי יוצרו, הוא ניסיון להסריט שמאניזם: זהו סיפור על חיים ומוות בשמונה ביט:
ולסיום, לקח חשוב לחיים:
ליפ־דאב זה דבר מגניב
לבטח אתם שואלים את עצמכם אם נטרפה עלי דעתי: מה פתאום נזכרתי עכשיו שליפ־דאב זה מגניב. ובכן, בגלל זה:
אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון הפיקה קליפ־דאב. עד לרגע שראיתי את הקליפ הזה, לא הבנתי לעומקה את המשמעות הרגשית של גניזה של יצירה. מדי פעם קראתי ראיון בעיתון עם להקה שגנזה אלבום, או סופר שגנז רומן, קראתי והמשכתי הלאה. מהיום והלאה, לא עוד. כאשר אתה עובד קשה על יצירה, משקיע זמן, כישרון, מאמץ ובריאות, אבל התוצאה היא גרועה ואינה משקפת באמת את היכולת שלך – גנוז אותה. נכון, קרעת על זה את התחת. אבל בעוד שנה, כשתסתכל על זה, אתה תצטער שפרסמת. כיוון שאגודת הסטודנטים יקרה לליבי, ואני אף מכיר חלק מן המשתתפים בקליפ, אני קורא מעל דפי הבלוג: גינזו את הקליפ. ויפה שעה אחת קודם.
רוצים לראות איך עושים ליפ־דאב מוצלח? אחד המפורסמים ביותר ולטעמי המוצלח מכולם:
והנה אחד שצולם בישראל והוא מוצלח למדי:
ועכשיו, כשאתם מחפשים ליפ־דאבים ברשת, זהירות: זה ממכר.